העורב, מידת האכזריות והדרך לרחמנות
01
שליחת העורב מן התיבה
במוצאי פרשת נח, בואכה פרשת לך לך, נעסוק בנקודה מפרשת נח ולאחר מכן בכמה עניינים חשובים.
נח נכנס לתיבה ולקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ומכל הבהמה הטמאה זוג. לאחר מכן הוא שולח את העורב, ובהמשך את היונה, כדי לבדוק אם קלו המים ואם אפשר לצאת מן התיבה.
בעורב לא כתוב שנח שלח אותו לבדוק אם קלו המים. אור החיים הקדוש מסביר שהעורב לא נשלח כלל בשליחות הזאת. אם כן, מדוע נח פותח את התיבה ומוציא את העורב? הוא מנסה לסלק אותו מן התיבה.
הגמרא אומרת שאסור לאדם לשמש מיטתו בשנות רעבון, בשעה שיש רעב וצער בעולם. הדבר נלמד מיוסף הצדיק, שנאמר על אפרים ומנשה: "בטרם תבוא שנת הרעב". מכאן למדה הגמרא שבשנות הרעב יוסף פרש מאשתו אסנת.
זה לימוד גדול: בשעה שהעולם בצער, אדם צריך לנהוג בעצמו גם בצער. אין ראוי שאדם ישמח וייהנה כאילו לא חסר לו דבר, בזמן שהעולם מסביבו רעב, שסוע ושבור. אדם צריך שיהיה לו אכפת מן העולם.
חז"ל אומרים שנח גזר שבתיבה הזכרים והנקבות לא יתקרבו זה לזה, הן בני האדם והן בעלי החיים. שלושה הפרו את גזרתו: הכלב, העורב וחם, או כנען, כפי שמופיע במדרש. לכן נח מסלק את העורב מן התיבה, וכך אומר אור החיים הקדוש.
בפסוק נאמר: "וישלח את העורב, ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים". לא נאמר שהוא נשלח לבדוק אם קלו המים. לפי אור החיים הקדוש, נח ניסה לסלק את העורב, אך העורב חזר.
במדרש אחר, המובא בזוהר חדש, דף כ"ט, נאמר שנח אכן ניסה לשלוח את העורב בשליחות, אך העורב לא רצה. הסיבה היא שהעורב היה מתוקן לשליחות אחרת — לפרנס את אליהו הנביא.
לכל בעל חיים ולכל צמח יש שר בשמים, מלאך שאחראי עליו. השר של העורב לא רצה שהעורב יעשה את שליחותו של נח, מפני שהוא מזומן לשליחות טובה יותר — לפרנס את אליהו הנביא. אין הכוונה שלא היה יכול לעשות את שתי השליחויות, אלא שהשר רצה שהעורב ייזכר על דבר טוב ולא על המבול. כך כתוב בזוהר הקדוש.
02
העורב כסמל לאכזריות
העורב, כפי שכתוב בכמה מקומות, בש"ס ובזוהר, נקרא עוף טמא. הוא בעל החיים שהכי דבוק בו הסיטרא אחרא, השליח של הסיטרא אחרא לבשר בשורות רעות, והוא סימן לאכזריות גדולה.
הגמרא אומרת שהעורב מתאכזר לבניו. הוא עוזב אותם בעודם גוזלים, בורח מן הקן ומשאיר אותם רעבים.
כאשר גוזלי העורב בוקעים מן הביצים, שערותיהם לבנות. העורב רואה שהוא שחור והם לבנים, אומר: אני שחור והם לבנים, משמע שהם אינם שלי, ומפקיר אותם.
בני העורב קוראים אל הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: "לבני עורב אשר יקראו". הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא עושה להם נס: הוא מעפש את התבואה, ומהעיפוש יוצאים תולעים ויצורים קטנים הנכנסים לפיהם ומחזיקים אותם עד שהעורבת באה לפרנס אותם.
העורב הוא סמל לאכזריות, עד כדי כך שהוא מתאכזר אפילו לבניו. עלינו להיזהר מאוד ממידת האכזריות ולהתרחק ממנה מרחק גדול.
רבנו האר"י הקדוש אומר שמי שנהג באכזריות בחייו, ובמיוחד מי שהתאכזר לעניים — למשל, אדם שחייב כסף או מס והוא פושט ממנו את גלימתו וגובה ממנו בכוח ולא ברחמים — עתיד להתגלגל בעורב.
בספר עמק המלך מובא מעשה בשם רבי משה גלנטי, שהיה אב בית דין בצפת בתקופת האר"י הקדוש. כאשר האר"י הגיע לארץ ישראל, הוא ביקש מיד שייקחו אותו להר הזיתים. שם הוא השתטח על קברי צדיקים.
בהר הזיתים היה אילן ועליו עורב שהיה מקרקר שוב ושוב. האר"י שאל את רבי משה גלנטי אם הכיר בצפת אדם בשם שבתאי, שהיה גובה מיסים מטעם המלכות. רבי משה השיב שהכיר אותו, ושהיה אדם רשע ואכזר גדול.
האר"י אמר לו שנשמתו של אותו שבתאי מגולגלת כעת בעורב הזה. בקריאותיו הוא מבקש תיקון לנשמתו, מפני שהתאכזר לעניים, לקח מהם את בגדיהם וגבה מהם גם שלא על פי ההלכה. לכן העניש אותו הקדוש ברוך הוא, והוא התגלגל כמה גלגולים עד שהגיע לגלגול זה.
האר"י אמר שהעורב מקרקר מעליו ומבקש ממנו להתפלל עליו, אך הוא אמר לו: "רשע, לך לדרכך", וסילק אותו. מכאן למדנו את דברי האר"י שאדם אכזרי מתגלגל בעורב.
רבי חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י הקדוש, כתב בספר תעלומות חכמה, בדף צ"א, סימן ק"ו, שמי שרוצה להיות רואה ואינו נראה יכול לעשות דבר מסוים עם בני העורב ולגרום לעורב להביא אבן מסוימת. אם לוקחים אותה ושמים אותה בתיבה או מתחת ללשון, אפשר להיות רואה ואינו נראה. הרב אינו מפרט את הדבר ואינו נכנס אליו.
לעורב יש תחכום וחכמה, אך למרות זאת הוא מייצג אכזריות לשמה.
03
אכזריות מול מידות ישראל
בעל אורחות צדיקים כותב שאכזריות היא היפך הרחמנות. אדם שאינו מרחם נקרא אכזרי, ואף מי שאינו נוהג ברחמנות במקום שצריך לנהוג כך נקרא אכזרי.
נאמר בירמיהו: "אכזרי המה ולא ירחמו". מידת האכזריות אינה נמצאת בצדיקים. צדיק אינו יכול להיות אכזרי; האכזריות נמצאת בנפש הרשעים.
אדם שמסוגל להעליב אדם אחר בציבור, לבזות אותו או שלא להיזהר בכבודו של הזולת, מגלה בכך אכזריות. הצדיק, לעומת זאת, שומע אדם ולבו מתמלא ברחמים, רוצה לעזור, מקשיב לכל אחד ונזהר בכבודו.
חז"ל אומרים: "ורחמי רשעים אכזרי". גם כאשר רשע עושה דבר שנראה טוב, אם לא תיקן את שורש האכזריות שבו, תמיד עלולה להישאר בתוך מעשיו נקודה של אכזריות.
מידת האכזריות נמצאת גם בעזי פנים. הסימנים של ישראל הם שלושה: גומלי חסדים, ביישנים ורחמנים. ככל שאדם מתרחק מן הטבע היהודי השורשי ומקרבת אלוהים, הוא נעשה עז פנים במקום ביישן, אכזרי במקום רחמן וקמצן במקום גומל חסדים.
ככל שאדם מתקרב לדרך ה' ולקרבת אלוהים, הוא משיג יותר את שלוש המידות האלה: רחמים, בושה וגמילות חסדים. זהו סימן ישראל: גומלי חסדים, ביישנים ורחמנים.
נאמר: "גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון". התוצאה של עזות פנים היא שאדם אינו נושא פנים לזקן ואינו מרחם על נער הזקוק לעזרה.
צריך לכבד אדם מבוגר גם אם הוא אומר דבר שאינו לרוחנו או שהוא אדם קשה. אדם עז פנים ואכזרי, כאשר הוא מקבל שררה, משתמש בה כדי להציק לאחרים ולרדות בהם במקום להיטיב עמם.
שלמה המלך אומר: "חרה אפו יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו". אדם שמתנהג באכזריות עלול לעורר עליו דינים מן השמים באמצעות מלאכים אכזריים.
יש בעולם בריות רוחניות רבות: מלאכים, מגידים, מלאכי חבלה, מזיקים ושדים. אדם ההולך בדרך ישרה זוכה לסיוע, כמו שנאמר: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". אדם ההולך בדרך רעה עלול להישלחו אליו מזיקים ומלאכים רעים.
הקדוש ברוך הוא מודד את האדם מידה כנגד מידה. אם אדם נוהג ברחמנות ובסבלנות, נשלח אליו סיוע מן השמים והשפע מגיע אליו ברחמים. אם הוא מתנהג באכזריות ובעזות פנים, כאשר יש עליו דין עלולים להישלח אליו מלאכים אכזריים.
04
גמילות חסדים וצדקה
שלמה המלך אומר: "גומל נפשו איש חסד, ועוכר שארו אכזרי". אדם שעושה חסד עם הזולת עושה חסד גם עם נפשו, מפני שהקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה. אדם שמתנהג באכזריות עוכר את עצמו ואת שארו, והאכזריות עלולה להתגלגל עליו ועל ילדיו.
אדם אכזרי רחוק מן המידות הטובות: הוא אינו מרחם על העניים, אינו מלווה להם בשעת דוחקם ואינו נותן להם מאומה. נאמר: "מלווה ה' חונן דל".
הקדוש ברוך הוא גלגל לאדם טובה, ברכה ושפע, ועליו להשתמש בהם כדי להיטיב לזולת. כל מה שיש לאדם עובר דרכו. הקדוש ברוך הוא יכול להעביר זאת בקלות לאדם אחר. אין לאדם חוסן קבוע, וכולנו חיים תלויים על חוט השערה: ברגע אחד אדם בריא וברגע אחר הוא חולה, ועשיר יכול להפוך לעני.
אדם שיש לו שפע ומבין שהוא צינור, מלווה, חונן ועוזר. כאשר הוא מלווה לעני, הקדוש ברוך הוא אומר לו: אתה מלווה לי. אם העני לא יוכל להחזיר, הקדוש ברוך הוא כביכול ערב לו.
נאמר: "טוב איש חונן ומלווה, יכלכל דבריו במשפט". וכן: "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'".
יש אדם שבא אליו עני והוא מרחם עליו ונותן לו כסף, וזה דבר גדול. אך יש מדרגה נוספת: "אשרי משכיל אל דל". האדם חושב מה העני הזה באמת צריך. הוא מקשיב לצרה שלו, מנסה להפנות אותו לאדם מתאים, להשתמש בקשרים שלו, להרים טלפון, לתת עצה או לחזק אותו.
הרבה בעיות של אנשים בצרה נפתרות באמצעות ניסיון של אדם אחר, עצה טובה, חיזוק או טלפון אחד. אדם השקוע בצרתו אינו תמיד מסוגל לפתור אותה, ומישהו שמקשיב לו וחושב יחד איתו יכול להוציא אותו מן הבעיה.
הקדוש ברוך הוא אומר: כשם שאתה השכלת וחיפשת כיצד לעזור לעני, כך ביום הרעה שלך הוא ישכיל ויחפש כיצד לעזור לך ולהוציא אותך מן הרעה.
אנשים עושים ביטוח לדירה, לרכב ולבריאות, אך הביטוח החשוב ביותר הוא צדקה. לא רק נתינה שבה האדם נותן ומתעלם מצרת העני, אלא "אשרי משכיל אל דל" — לחשוב עליו ולראות כיצד אפשר לעזור לו.
הגמרא אומרת שאדם שנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, ואדם שמפייסו בדברים, מקשיב לצרתו, נותן לו עצה ומחזק את רוחו, מתברך באחת עשרה ברכות. הקדוש ברוך הוא מחשיב מאוד את הנתינה הנפשית שבדיבור, בחיזוק, באהבה ובעין טובה.
כל הדברים האלה הם היפך האדם האכזרי. האכזרי אינו אכפת לו מצרת הזולת, אינו רוצה לשמוע את צרתו ואינו רוצה להשכיל אל דל.
05
רחמים גם כלפי הקרובים
לפעמים אדם רחמן כלפי אנשים אחרים, אך אכזרי כלפי הקרובים אליו. היה יהודי אחד שהקדוש ברוך הוא נתן לו פרנסה בשפע, והוא היה נותן צדקה ומבקש הדרכה היכן לתת את מעשרותיו.
יום אחד התקשרה אליו אחותו, שהייתה גרושה עם כמה ילדים והתמודדה יום־יום. היא אמרה שאחיה אינו עוזר לה, אף שהיא נמצאת בצרה וזקוקה להלוואה ולעזרה.
אמרתי לו: אתה כל חודש שואל היכן לתת מעשרות, והרי נאמר "ומבשרך לא תתעלם". מדוע אינך נותן לאחותך? הוא השיב שהוא יודע שהיא צריכה ושמדי פעם הוא נותן לה מעט. כאשר אמרתי לו לתת לה חלק גדול ממעשרותיו, הוא אמר: "אם אני אתן לה, היא תתרגל".
יצר הרע מתעתע באדם וגורם לו להיות אכזרי כלפי אנשים קרובים. ההלכה היא שעניי ביתך קודמים. הדבר נכון לא רק בממון, אלא גם בזמן: יש להשקיע בילדים ובאישה לפני שמקבלים על עצמנו שיעור נוסף או התנדבות נוספת.
צריך להיזהר שלא לסגל לעצמו רחמנות כלפי הזולת ובמקביל להתאכזר כלפי הקרובים.
06
דוד המלך ואיוב — רחמנות על הזולת
אדם אכזרי אינו מצטער בצער חבריו. הוא רואה אדם חולה ואינו מרגיש דבר, שומע על אדם שנפל מצרה ואינו מזיל דמעה. הצדיק אינו כך.
דוד המלך אומר: "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב". דוד היה נרדף ומבוזה כל חייו — בצעירותו, על ידי שאול, ולאחר מכן גם על ידי אנשים מעם ישראל — ובכל זאת, כאשר ראה אותם חולים, היה לובש שק, מתענה ומתפלל עליהם.
כאשר דוד נכשל בעניין בת שבע, באו אנשים ושמחו לאידו וביזו אותו. דואג האדומי, שהיה גדול בתורה, היה מציק לו בבית המדרש ושואל אותו על דין הבא על אשת איש כדי לביישו בפני כולם. דוד השיב: "הבא על אשת איש יש לו תשובה, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".
למרות הרדיפות והביזיונות, דוד ידע שמה שמציקים לו הוא ניסיון מאת ה', וכשראה את אותם אנשים בצרה, התפלל עליהם. הם גמלו לו רעה, והוא גמל להם טובה. זה סימן לאדם רחמן: הוא מסוגל להתפלל על אדם אחר, אפילו על אדם שאינו אוהב אותו.
איוב אומר: "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון". כאשר ראה אדם קשה יום או אביון, נפשו הייתה עגומה עליו. הוא היה יושב עם העני ועם האדם שבצרה, מקשיב לו ובוכה איתו.
לאנשים רבים יש צרות בבית, בבריאות, בפרנסה ובעבודה. אחד הפתרונות הטובים ביותר להקל על הצרה הוא להקשיב. כאשר אדם מרגיש שמישהו שומע אותו ואכפת לו, הדבר מקל עליו מאוד.
יש אנשים שאינם יודעים להקשיב ויש להם תמיד זמן רק לדבר. אנשים גדולים יודעים להקשיב. אדם שמסוגל להכיל את צרתו של האחר, להקשיב לו ורק אחר כך לתת עצה, מגלה גדלות.
איוב היה אדם צדיק, אף שלא היה מעם ישראל. במסורת המובאת בשיעור, איוב נשא את דינה לאישה. דינה הייתה בתו של יעקב אבינו, ויעקב הסתיר אותה מעשיו מחשש שעשיו יבקש לשאת אותה. המדרש אומר שיעקב טעה בכך, מפני שאילו עשיו היה נושא אותה, היא הייתה יכולה להחזירו בתשובה.
בסופו של דבר דינה נלקחה על ידי שכם בן חמור, ולאחר מכן נולדה ממנה אסנת, שנישאה ליוסף הצדיק. בהמשך נשא אותה שמעון, ולאחר פטירתו נשא אותה איוב. איוב היה צדיק, וכאשר ראה אדם עני או אדם בצרה, היה יושב איתו ונפשו הייתה עגומה יחד איתו.
07
התרחקות מאנשים אכזריים
מידת האכזריות מצויה אצל אנשים שטורפים וחומסים, הדומים לאריות הטורפים. יש אנשים שלא אכפת להם לבזות אחרים ולעשות דברים נוראים.
אדם אכזרי יכול להיראות מבחוץ מכובד, חבר או אפילו רב. אך אם רואים שאינו אכפת לו מאנשים, שהוא מדבר עליהם ומקלל אותם מאחורי גבם, אינו חונן ואינו נותן ואינו מתעניין בצרתם — צריך להתרחק ממנו.
אסור להיות חבר של אדם בעל אכזריות, מפני שהסביבה משפיעה מאוד על האדם. "הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע". לכן צריך להיזהר מאוד מאנשים כאלה.
08
כעס, שליטה עצמית וגבורה
כאשר הנפש הכעסנית מתעוררת, מידת הרחמנות בורחת והאכזריות מתגברת להרוס ולנטוש. נאמר: "אכזריות חמה ושטף אף". אין חמה כחמה של אכזריות.
בכל אחד מאיתנו יש מעט אכזריות, והיא מתפרצת בעיקר כאשר האדם כועס. האר"י הקדוש אומר שכעס גורם להסתלקות הנשמה האלוקית מן האדם, מפני שהוא דבר גרוע מאוד ומעורר את כל המאוויים והחלקים הרעים שבו.
לכן צריך להשתלט על עצמנו בשעת כעס. אדם שכועס מעורר את כל הרע שבו. הכעס מעורר אכזריות, ולכן צריך להתרחק ממנו מאוד.
אצל הקדוש ברוך הוא נאמר: "ברוגז רחם תזכור". הקדוש ברוך הוא אינו משתנה בעצמו, אך האור האלוקי מתלבש במידות ובהנהגות שפועלות בעולם, ובהן גם מידת הדין. אף כאשר יש רוגז ודין, תמיד מעורבים בהם רחמים.
לאדם קשה לרחם בשעת כעס, ולכן עליו להתרחק ממידת הכעס. אפשר לעבוד על כך: לדבר בקול נמוך יותר, מפני שהרמת הקול מעוררת את הכעס, ולהתרגל לדבר בנחת. "דברי חכמים בנחת נשמעים".
כאשר מישהו פוגע בנו, אין להגיב מיד. אפשר להמתין, להירגע, ואחר כך לומר לו בצורה עניינית: פגעת בי, הדברים שאמרת אינם נכונים, אני התכוונתי כך וכך. לא מדברים על הפגיעה בשעת הכעס.
הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא מעמיד את כל העולם על מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, ככתוב: "תולה ארץ על בלימה". העולם כולו עומד בזכות מי שיודע לבלום את עצמו.
שלמה המלך אומר: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". אדם שיודע למשול ברוחו בשעת כעס הוא גיבור יותר מאדם הלוכד עיר שלמה לבדו, כמו שמשון הגיבור.
גבורה אמיתית אינה שרירים. אדם יכול להיות חזק, אך הגיבור הוא מי שיודע להשתמש בכוחותיו, לא לבזבז אותם, להתאפק ולשלוט בעצמו.
אילו אדם היה יודע להתאפק, הוא היה חוסך לעצמו צרות רבות: זוגות רבים לא היו מתגרשים, ילדים היו אוהבים יותר את הוריהם, ושותפים היו מצליחים יותר.
שליטה עצמית אינה אומרת להיות אדם שאפשר לעשות לו הכול. יש דרך לומר כל דבר ויש זמן לומר כל דבר. אפשר להמתין יום, יומיים או שבוע, וכאשר האדם רגוע לדבר בצורה עניינית.
גם בזוגיות צריך להימנע מאמירת דברים מיותרים בשעת מריבה. אנשים מוציאים מפיהם דברים קשים שנשארים בנפש של האישה שנים רבות, אף אם לאחר מכן הם מתפייסים. אדם שאינו חושב על ההשלכות של מעשיו מגלה בכך אכזריות.
09
השימוש הנכון במידת האכזריות
מדוע הקדוש ברוך הוא ברא באדם את מידת האכזריות? סיבה אחת היא שהאדם צריך לעמוד בניסיונות החיים. המאבק עם המידות הרעות שבתוכו הוא שמגדל אותו.
בכל מידה רעה יש גם שימוש אמיתי. במידת האכזריות אפשר להשתמש במלחמה. אדם צריך במלחמה להיות אכזרי כלפי האויב, אך אסור להתעלל בו ולעשות דברים האסורים גם במלחמה.
כאשר יוצאים למלחמת קיום או למלחמת מצווה, צריך להיות מסוגלים להילחם באויב, כפי שאמר דוד המלך: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". כאן מותר להשתמש במידה הזאת לצורך ההגנה.
מפני שהמלחמה מעוררת באדם אכזריות, הקדוש ברוך הוא הבטיח: "ונתן לך רחמים ורחמך". לאחר המלחמה הקדוש ברוך הוא יעורר בלוחמים את מידת הרחמים, כדי לאזן את האכזריות שהתעוררה בהם.
כך גם במידת הגאווה ובמידת הכעס: לכל מידה יש שימוש במקרים קיצוניים, אך ביום־יום צריך להרגיל את עצמו להתרחק מן המידה הרעה.
כל השיעור התחיל מן העורב, שהוא השורש והסמל בין בעלי החיים לאכזריות ולעזות פנים.
10
גזל, צער הזולת והונאת דברים
סימן נוסף לאכזריות הוא אדם שגוזל מחברו דבר השייך לו ובכך מצער אותו. גם אם מדובר באדם עשיר, אסור לגזול אותו. אין לומר: יש לו מספיק, או: אני מבייש אותו כפי שהוא מבייש אחרים. אסור לבייש אדם ואסור להתנהג באכזריות.
גזל של אדם עני חמור עוד יותר. בדור המבול לא נחתם דינם אלא על הגזל. בני אותו דור היו גוזלים פחות משווה פרוטה, כפי שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם".
הם היו באים לדוכן של אדם, וכל אחד לוקח דבר ששוויו פחות מפרוטה, למשל צימוק אחד. כל העיר הייתה עושה כך, עד שהיו גומרים לו את הסחורה ומביאים אותו לפשיטת רגל, ואז טוענים שכל אחד לקח פחות משווה פרוטה.
נאמר: "אל תגזול דל כי דל הוא; כי ה' יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש". כאשר אדם גוזל מסכן או עני, הקדוש ברוך הוא רב את ריבו ואומר: יש לך עסק איתי. "וקבע" הוא מלשון גניבה, והפסוק מזהיר שהקדוש ברוך הוא ייקח מן הגזלן את נפשו.
הגמרא אומרת שקופה מלאה עוונות — מה קופץ בראש? הגזל. גזל מצער אדם, מפני שהגזלן לוקח דבר שהאחר עמל עליו ושייך לו.
ככל שהאדם שמצערים אותו מסכן יותר, כך הקדוש ברוך הוא ממהר להיפרע מן הפוגע. מי שמצער עני, יתום או אלמנה בגזל או בכל צער אחר, מתחייב בדין חמור מאוד, כפי שאומרים חז"ל.
צריך לגבות את מה שמגיע, אך לעשות זאת ברחמים: בלי להחטיף פנים, בלי לקחת יותר מן המגיע ובלי לעשות דברים אסורים.
הובא מעשה באדם עני שעבד במקום מסוים. בעל הבית גזל ממנו מדי חודש את ההפרשות וזכויות נוספות. העובד ידע זאת, אך פחד להתלונן מפני שבעל הבית איים לפטר אותו. נאמר לבעל הבית: זהו גזל של אדם מסכן. הוא עשה זאת למאות עובדים, אך כיצד אפשר להרוויח מגזל של אנשים עניים? אדם כזה צריך לעשות תשובה.
גם מי שגזל או רימה בעבר צריך לעשות תשובה ולראות כיצד לשנות את דרכיו. אפשר להשתנות ואפשר לתקן, ואין להתייאש.
דיינים ושופטים שבידם להציל את העניים מיד עושקיהם, והם אינם דנים דין יתום ואלמנה, נושאים באחריות חמורה. אם דיין יודע שהאמת עם העני ופוסק לטובת העשיר מפני שאינו רוצה להסתבך איתו, הוא עובר על דבר חמור.
התורה אומרת: "כל אלמנה ויתום לא תענון" וכן: "אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו". הקדוש ברוך הוא אומר שמי שמענה עני, יתום או אלמנה וגורם להם לצעוק אליו, יש לו עסק עם הקדוש ברוך הוא.
נאמר: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". זוהי מידה כנגד מידה: נשים נעשות אלמנות כנגד עינוי אלמנות, ובנים נעשים יתומים כנגד עינוי יתומים.
גם אדם שאינו עני, יתום או אלמנה אסור לצער. מי שמצער אדם מישראל בכוונה, גוזל אותו, מדבר עליו לשון הרע כדי שיאבד את עבודתו או עושה דבר אחר כדי לפגוע בו, עובר על איסור תורה: "ולא תונו איש את עמיתו".
הגמרא בבבא מציעא אומרת ש"ולא תונו" מדבר גם באונאת דברים — צער שאדם גורם לחברו בדיבור מתוך כוונה לצער אותו. ויכוח לגיטימי אינו בכלל זה, אך מי שמדבר כדי להכאיב ולעורר צער עובר באיסור תורה.
חז"ל אומרים: "כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה". כאשר אדם מצטער וקורא אל הקדוש ברוך הוא מתוך צערו, תפילתו מתקבלת, בלי קשר למעשיו האחרים. לכן צריך להיזהר שלא לצער את החבר במעשה, בדיבור או בשום דרך אחרת.
11
הקשבה כדרך של רחמנות
כדי להתרחק מאכזריות ולהשיג רחמנות, צריך להתחיל להקשיב לאנשים ולא רק לדבר. יש להתעניין בהם באמת, לשאול לשלומם ולדבר עם הבריות בנחת.
כדאי להקדיש מעשר מן הזמן, במיוחד בזמן נסיעות, לשיחות עם אנשים שעוברים צרה. להתקשר לאם, לקרוב או לאדם שנמצא בצער ולשאול אותו: מה שלומך? איך אתה? יש לי זמן בשבילך, ספר לי.
שיחה של רבע שעה יכולה להחיות אדם ממש. צריך להתאמן בלהיות מכיל, להתעניין באחרים ולא לצאת ידי חובה באופן חיצוני.
כאשר עני או אדם בצרה בא אליך, שמע את צרתו וראה כיצד אפשר לעזור. לפעמים הכוונה או עצה טובה הן גמילות חסדים אדירה. עצם זה שמישהו מקשיב מרפא את הנפש.
חז"ל אומרים: "דאגה בלב איש ישיחנה". אדם שמשיח את צרתו לאחרים נרגע ומתאזן. לכן צריך לסגל את מידת הרחמנות ולהתרחק מאוד ממידת האכזריות.
12
היונה, האמונה והסיום
הקדוש ברוך הוא גזר על העורב טומאה, מפני שהוא אכזרי בטבעו. אדם שמתאכזר דומה לעורב, מתרחק מן הקדושה ונזרק ממנה.
נח שלח את היונה, והיא חזרה עם עלה זית בפיה, כפי שנאמר: "עלה טרף בפיה". מדוע הביאה את העלה בפיה ולא ברגליה? הגמרא אומרת שהיונה אמרה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותיי מרורים כזית בידך, ואל יהיו מתוקים בידי בשר ודם.
היונה היא סמל לאמונה ולכנסת ישראל. גם הזית מסמל מרירות: כדי להוציא ממנו את השמן צריך ללחוץ אותו, ועלי הזית מרים. בזית יש מרירות המרחיקה מזיקים.
היונה אומרת שעדיף להאמין בהקדוש ברוך הוא, לא לגזול, לא לרמות ולא לשקר, וגם אם המזונות יהיו מרים כזית — שיהיו בידיו של הקדוש ברוך הוא ובדרך נקייה.
אדם שהולך עם הקדוש ברוך הוא, בדרך ישרה, אינו מצער אחרים, אינו גוזל ואינו מרמה, אלא חונן ונותן, מוותר משלו ומעביר על מידותיו — ברכת ה' חלה עליו.
מבחינה הלכתית מותר לאדם לגבות חוב המגיע לו, אך אסור להוסיף על כך ביזיון, שקר או מעשה אסור. צריך ללכת בדרך ישרה.